מריבות אחים - מה עושים?

מה שתשקי - שם יצמח

בשנה שעברה הרגשתי שמפלס הריבים בין הבנים עולה. יותר הקנטות, החלשות, לעג, יותר גילויי אלימות.

אני יודעת, אחים משחר האנושות (או מאז קין והבל)– טבעם להאבק על משאבים משותפים – צעצועים, תשומת לב של ההורים, יכולת, הצלחה, אהבתו של האל הבורא ועוד.

אני משקה את הריב במקום להשקות את החברות והיחסים הטובים

ובכל זאת, מצאתי את עצמי מגיבה על ריביהם ב: "אני לא מתערבת" או בכעס על גילויי אלימות פיזית או מילולית.

ואז נזכרתי – אני משקה את הריב במקום להשקות את החברות והיחסים הטובים. אני מעודדת את מה שמצוי ולא עוצרת להגדיר איתם את מה שרצוי.

אני מדגישה בתגובותיי את ה"אין" במקום להאיר זרקור על ה"יש" על ה"כן".

משחק - גביע האחווה והחברות

אז באבחת מחשבה, הצעתי להם לשחק משחק. זה היה בחופש הגדול, והיה לנו לפנינו עוד חודש שלם לבלות את הימים הארוכים ביחד.

מצאתי בבית גביע פלסטיק וגולות צבעוניות. לקחתי בלוק נייר ועט.

"זה גביע האחווה והחברות" אמרתי לבן וליהלי, "וכאן יש גולות. אם תצליחו למלא במשך חודש שמונים גולות – תזכו בהפתעה מרגשת". הם התיישבו נרגשים, מצפים לשמוע בעיקר על ההפתעה, וגילו שיש בצדה חוקים: על ההפתעה לא שואלים ולא נענים. אחרת איזו מין הפתעה זאת?

הסברתי להם שכל התנהגות חברית ביניהם, כל שיתוף פעולה – יזכה אותם במספר גולות.

וביחד התחלנו להכין מקרא:

אח שעוזר לאחיו – מזכה את שניהם ב- שלוש גולות

אם הגיעו למחלוקת ופתרו אותה בדרך של פשרה – שלוש גולות

יוזמה משותפת של שניהם למטלה בבית (טאטוא, הכנסת כלים למדיח – שתי גולות

משחק משותף – שתי גולות

הם המשיכו להעלות רעיונות למחוות משותפות וחבריות. וככה נוצרה רשימה של התנהגויות רצויות.

כמו – מחמאה שאחד חולק לשני, לימוד משותף.

אבל... יש עוד שלושה חוקים:

1. המשחק יארך על פני חודש שלם

2. בכל יום יינתנו לכל היותר חמש גולות

3. במקרה של התנהגויות בלתי רצויות – אלימות, קללות, לעג - יילקחו גולות

את תחילת המשחק השקנו בלחיצת יד, חיבוק ושתי גולות מתנה. ככה לספתח.

יצאנו לדרך. במהלך החודש מחמאות הורעפו, הבית טואטא, נוגב, אפילו נשטף (!!), הם הצליחו להגיע פעמיים לפשרה בדרך יצירתית. האווירה השתנתה. היו גם ריבים, והיו גם מכות... אף אחד לא באמת חשב שאפשר (או צריך) למגר כליל.

ודווקא מאלה השתדלתי להעלים עין, וכמעט לא קוזזו גולות.

אם לומר את האמת, לא "בניתי" על המשחק הזה כמחולל שינוי מהותי. אחים רבו, רבים ויריבו. אבל לפחות, כך חשבתי, אהפוך את היוצרות, ובמקום להדגיש את מה "לא עושים", נתאם ציפיות לגבי "מה כן ראוי שייעשה", מה נחשב להתנהגות מכבדת, נעימה, מועילה, תורמת ומצמיחה.

הפרס האמיתי שהם זכו לו – אלה היחסים ביניהם

החודש הגיע לקצו, שמונים הגולות נאספו בגביע, ושני אחים הפכו לחברים טובים, ותומרצו ליחסים אחרים.

בסיום המשחק ישבנו לשיחה, הם סיפרו, אני שיקפתי, התגאיתי. הפרס האמיתי שהם זכו לו – אלה היחסים ביניהם. הזכרתי להם שזה גם ממש בסדר, טבעי ומתבקש לריב לפעמים. גם אנחנו, ההורים, רבים. לא תמיד הריבים שלנו מתנהלים בכבוד, אבל גם אנחנו מתאמנים ולומדים ומשתדלים.

והייתה גם הפתעה מרגשת במיוחד, כפי שהובטח.

ואני – הופתעתי יותר מכולם. זה אשכרה עבד. כן, מה שמשקים – שם יצמח.

והיום

הם עדיין רבים. הם מתווכחים. ומתחרים. אבל הם גם הפכו לחברים. חברים טובים.

ומה יהיה הלאה? אילו יחסים יצמחו ביניהם?

לא יודעת. זה תלוי גם בהם ובבחירות שלהם.

אני שמתי לנגד עיניי להמשיך להיות מודעת למה אני בוחרת לעודד...

מה אתם רוצים להצמיח בחייכם? ומה אתם משקים בפועל?

ה כ ל ניתן לשינוי. בדרך מעשית. בהיפוך היוצרות. מזכירה שוב - ככה מתחילות מהפיכות.