סקפטית בדימוס (כמעט)

מי אני? זהירות! פוסט מבלבל אני יודעת שאמונה היא לבבית ולא שכלית, היא "מורגשת" ולא "נחשבת". בהיותי אתאיסטית מוצהרת, וסקפטית (עוד באירופה), אני מרגישה לאחרונה אופטימיסטית (בפרהרסיה).😉

ואני רוצה להאמין. במשהו. גדול ממני. במשמעות שהיא מעבר למקריות. לזכות בתחושה שאני עטופה בתוך רחמה הענקי של אמא אדמה, מארג אנושי בעל תודעה משותפת, יקום חכם עם מטרה וסימנים. שכל מה שאני חווה הוא שיעור פנימי שמאפשר לי להגביה, להתמיר.

סקפטי עוד באירופה, החמישייה הקאמרית, קלאסיקה

לא קרובה בשום אופן לעולם דתי-תיאולוגי, ובכל זאת "חוזרת בתשובה" איכשהו (מתפישות אקזנציאליסטיות לעבר בחירה חופשית).

ואלה הן אמונותיי החדשות:

★כל אחד הוא יחיד ומיוחד בעל תפקיד וייעוד שאם יבחר למלא אותו – יחיה בהגשמה ובשמחה.

★כולנו ביחד – אורגניזם מאוחד (כולם, כולל הכל – בעלי חיים, ועצים, ומים, ואדמה ואנושות עתידית שטרם נולדה). שההפרדה ביננו היא מלאכותית ובלתי טבעית והיא מקור סבלותינו – ההתרחקות מהטבע והחיים בתוך בטון, הפגיעה בכדור הארץ שמזין אותנו, כליית החמצן שהוא תנאי קיומנו הבסיסי, הפרת השוויון הטבעי בין כולנו, העדר קשר עין והקשבה לתקשורת גופנית שהיא לאין ערוך יותר משמעותית, אותנטית, עשירה מהמילים שאנחנו מקלידים עם עצמנו על גבי רשתות חברתיות (או בבלוגים של מתחילים).😉

★שבכולנו מצויות – אהבה ושמחה, ורק צריך לקלף את השכבות המרעישות, המסיחות כדי לחזור לשמחת הקיום.

★שהאיזון בתוכנו יכול להוולד מאינטגרציה בין מערב למזרח, שכל וגוף, עשייה וקיום רוחני.

★שאני לא באמת יודעת הרבה. ומה שאני "יודעת מדעית" הוא (לפחות בחלקו) אינדוקטיבית - טעות. ומוצאת לאחרונה שהמדע עובר מהפיכה פרדיגמטית, שמאפשרת לאמונותיי החדשות להתקיים (ומקווה להעלות על הכתב בקרוב חלק מהתגליות שהן בבחינת מהפיכות תפישתיות).

★אני מאמינה בהוליסטיות (גוף- נפש - רוח).

אני מזהה שלצד גילויים כואבים והרסניים בעולם, יש גם מגמות הפוכות שמתעוררות, שמאפשרות לקרן אור לחדור. יותר פרטים באנושות הבינו שמה שהם רואים ויודעים הם רק "צללים" ב"מערה של אפלטון".

אני מרגישה תשוקה ומחויבות להצטרף לצד "החופשי" של העולם. הנאיבי. האופטימי. האוהב. המאחד. אני רוצה לקחת חלק במהפכה "שקטה", שמתחילה מבפנים ומתפשטת בגלי דממה לעוד ועוד מעגלים.

יש לי דרך ארוכה בעולם ובתוכי. מול הציניות שבי. מול הצורך בהכרה חיצונית. מול הנבערות שלי. ומול "היודעת" שבי. מול הקושי שלי לסמוך על "היקום". מול הסקפטיות. מול השיפוטיות.

אני הולכת בה, בדרך. היא מרתקת. אני לא שוגה באשליה, שעוולות העולם יתנפצו באחת בזכות פוסט כזה או אחר. אני מאמינה ששינוי יתחולל בהדרגה, אם כל אחד יסתפק באושרו שלו, ויטיב בראש ובראשונה עם עצמו. כשאנחנו אוהבים את עצמנו – אנחנו טובים לכל, בזה אני מאמינה. קל לי להאמין בזה כי אלה התמורות שהבאתי לחיי שלי, במציאות.

אני בתפר. אני בתהליך. ולא פעם הבלבול גואה.

וכל אימת שזה קורה ומפלס הלחץ עולה, בנוסח "מה יהיה?" – איך אצליח להפיץ את בשורת הבחירה והחופש? איך מזקקים תובנות עמוקות למסר בהיר? איך מביאים אחרים באמצעות מילים להסתקרן, ואחר כך להתנסות, ואז להרגיש ולחוות, ולבסוף - להאמין? האם אני כותבת "נכון"? האם יש אוזן ששומעת ועין שקוראת? ואולי התהליכים המרתקים "אחד על אחד" בקליניקה מספיקים?

כשהעתיד הבלתי וודאי צועק לי "עזבי עזבי", נוזף בי "מי את בכלל שתבשרי?" מטיף לי "ומה עם ללכת למכולת?"

אני נלחצת (המדד הפרטי שלי לחוסר איזון פנימי). ואחר כך, מקשיבה לקולות, מודה להם שהם מסייעים לי לדייק. נזכרת במפתח שגיליתי לא מזמן ממש לשקט, לדממה, לשלווה, לחיבור עצמי מזוקק. בוחרת רגע להתרחק מעשייה גשמית. מתחברת לגוף במדיטציה שמביאה אותי בחזרה לנוכחות ערה ולשקט שכלי, ומחזירה לי את העשתונות, ומשמיעה לי קול חדש: "בעצם, מה הכי גרוע שיכול לקרות?"

ואז בבוקר של אחרי מדיטציית נשימות (אתמול), "היקום" שולח לי (היום) סימן, באמצעות שליחתו הארצית (איפשהו בחו"ל לרגל חופשה), אמא שלי היקרה. סימן שאומר לי – "תמשיכי, אני כאן".

אז בינתיים, אני עושה ועושה מתוך הנאה מהדרך, וכל פעם שקצת פחות מהנה ומתחיל להלחיץ, אני עוצרת ומבקשת הדרכה. מנסחת שאלה אחת בהירה. לא יודעת עוד ממי אני מבקשת, ובמה בדיוק מאמינה. אבל מתנסה בדרך אחרת שעבורי היא ממש חדשה.

ועוד השבוע, חברה חכמה ואהובה המליצה לי לראות סרט. שוב דוקו. שוב נטפליקס (עם תרגום לעברית). תראו אותו! הוא מעורר למחשבה. הוא משקף את המחירים של חיינו השוחקים, העמוסים, "המערביים", ומגלה דרכים חדשות. ובקישור כאן ב- youtube ללא תרגום לעברית.

הסרט InnSaei על אינטואיציה

תכתבו לי, תשתפו אותי אם תרצו ללמוד עוד על טכניקות שמשקיטות וממקדות. מבטיחה לענות. זה לא דורש הרבה זמן וגם לא משאבים. עשרים דקות של שקט וחוזרים ישר לעניינים.

❤