למען האמת כשעובד דרוך לאפשרות שמא יפוטר מחר או מרגיש שלא מרוצים ממנו – הוא עסוק בטקטיקות הבאות: ✔️ראש קטן, עדיף לעשות את מה שמצופה ממני כי זה בטוח ולא ליזום כלום ✔️רכילות עם עובדים אחרים כדי לזכות בהזדהות ובתחושת שייכות בקרב המילייה שלי ✔️מרפוק הקולגות וניסיון להעפיל עליהם כדי לבלוט מול הבוס ✔️חיפוש מקום עבודה אחר במקביל כדי לשפר עמדות ✔️ניסיון לזכות בהכרה מהבוס בריצוי שלו, ולא באתגור וחשיבה עצמאית  

התפתחות אישית - נכון שההגדרה מיצתה את עצמה?   כל אחד הפך גורו התפתחותי עם הבטחה חדשנית: לגלות את עצמנו באמצעות קור או תזונה ריטריט או קורס דיגיטלי או פרונטלי, בליווי אישי או סביב מדורה, עם תפישה רוחנית על גלגולים או עם טקסי שמאנים מתרבויות עבר ועולמות רחוקים.

תקשיבו לעצמכם. לגוף. לכיווץ. ל"לא נעים שמזדחל". שימו לב כשאתם כועסים  - על איזה עצב אתם מכסים. תסכימו להעצב! ולא פחות חשוב – תסכימו גם לשמוח, בכל הכוח! כי זה לא מיטיב עם אף אחד ליפול למצולות. כי השמחה והאהבה הם מה שיספק לנו כוחות. להושיט יד לאחרים, להיות חזקים מספיק לחלץ אחרים מבורות.

אבל לפעמים מגיע משומקום איזה משה אחד, משה פנימי. קול מגומגם. שאומר: אולי הגיע הזמן? גם אם זה קשה. גם אם זה לא בטוח. גם אם אני עוד לא יודע לאן בדיוק אני הולך – אני יודע איפה אני כבר לא יכול להישאר.

83% מהאנשים לא אוהבים את עבודתם. מה זה אומר לדעתך על הערך שהם מספקים? על רמת השירות?  איזו השפעה יש לנתון הזה על ימי מחלה וימי העדרות?

רשתות חברתיות שהוכיחו שהמדיום הוא המסר המיתו כמעט סופית את האמת, בורות צמחה, פייר התפשט. והמסר שהתחנכת עליו שלשקר אין רגליים - קרס

האמא שאת מגיעה בעסקת חבילה עם הילדה שהיית. והילדה הפנימה. אני מזכירה לי שהתפתחות היא לא מוארות. שככה זה בחיים עצמם: מגומגם, בלתי, מושלם.

אהבה במלואה זה קונספט הוליוודי, תופעת לוואי סכרינית של תרבות מוכרת אשליות, ויוצרת ימי מכירות לאהבות. ואולי הפוך? טובנה חדשה