באחד הערבים, כשאני מתארגנת למפגש עם חברה, מציץ אצלי בחדר בן עגמומי משהו ומנחית את המשפט הבא: "אם היה אלוהים הוא היה יוצר אותנו יצורי-עד".
 

הנושא הקליל והנגיש – המוות.

המוות מחרב השמחות, משבית מסיבות ומפריד אהבות.

המוות שאורב לו תמיד בפינה, נושף בעורף, ומזכיר לכל אחד שהוא שם, מחכה לו.

המוות הרע, האכזר, הלא הוגן.
 

האמנם??? האם באמת זה המוות שמאיים על חיינו?
 

ועוד נחזור לזה, אבל בינתיים בחזרה לחדר ולבן העגום.
 

הוא מסביר לי שלא רוצה להפרד מאנשים שאוהב, הוא משתמש במילים "לא פייר", וניכר שהוא קצת כועס על איזה אלוהים של...

סערה חורפית, סופה של ממש, לזה הכינו אותנו כל השבוע. והנה יום שישי הגיע, ואני לובשת חולצה ומעליה סוודר, ומעיל קל, בלי כפפות. ללא כובע. ככה, מעורטלת כמעט מול כוח עליון. יוצאת ליום הורים בכיתה של הילד. מיד כשנטרקת הדלת, אני תוהה אם התחילו גלי החום (ועודני צעירה רק אתמול נולדתי) או שזאת ממש לא סערה. זה יום חורף סטנדרטי. לפי הסטנדרט הישראלי.
 

אני זוכרת את עצמי בחורף כילדה, חוזרת מבית הספר, בגדיי נספגים מים ואני נאבקת במטרייה. וכשאני מגיעה, אמא מייבשת אותי ואני מתיישבת לאכול ארוחה חמה, ומכינה שיעורים.

היום, חצי מהילד...

היא באה לסשן נשימות.

היא אשתו של ואמא של ועובדת ב.. והיא אשת עשייה שמאמינה שחייבים להיות בתנועה. כל הזמן. לעשות ולעשות. הישרדות.

מיד כשהתחילה לנשום אמרה לי שהיא לא מצליחה להתחבר. כלום לא קורה.

"למה בחיים שלך את לא מצליחה להתחבר?" החזרתי לה בשאלה.

"לאמת". היא השיבה. "לאומץ. לרצון שלי".

הקשבתי, ואמרתי לה שתמשיך לנשום.

היא התחברה מהר מאד. "נעלמה" מהחדר והייתה במקום אחר.. קשה להסביר את זה. אבל, זה מה שקורה... לא נרדמים וגם לא נוכחים במציאות.. משייטים באיזה יקום פנימי עצמאי. צפים.

אפשר לראות את זה בגוף כשזה קורה.

אחרי שנגמ...

היא הגיעה אלי לקליניקה לשיחות שנוגעות במיקוד הקריירה שלה.

אישה צעירה בשנות ה- 30 המאוחרות של חייה. נעימת מראה. שאפתנית מאד. לוקחת אחריות על בחירותיה. בוגרת. מפוכחת. עדינה. אינטליגנטית. אישה שממוקדת מאד ברצונותיה, מחזיקה בניסיון ניהולי בכיר ומרשים.

בשלב די מוקדם התגלתה תפישתה הבסיסית את עצמה: "אני לא מספיק טובה".

באימון לא שואלים איפה לראשונה הרגשת ככה? מי גרם לך להרגיש ככה? איך היתה מערכת היחסים עם אבא או עם אמא? לא כי זה לא ראוי ואין לזה מקום. פשוט כי לאימון יש תכלית אחרת.

אז הסברתי לה שיש לנו קולות בתוכנו ששומרי...

אנחנו נוסעים למפגש משפחתי במסעדה. נכנסים לחניון והשומר מנחה אותנו במבטא כבד. כשמתגלגלים הלאה, אני מחקה את מבטאו בחן ובקלילות, וסופגת טרוניה מיהלי: "זה לא יפה שאת צוחקת עליו". אני מסבירה שלא צוחקת, סתם.. מחקה.. בקלילות (ואף בחן). אבל הטיעון והקלילות נדחים: "הוא היה נעלב אם היה שומע אותך".

בן מחזק את אחיו הצעיר "נכון, זה באמת מעליב. אם נגיד היו אומרים  לאנה מילים ברוסית (ילדה מהכיתה, שם בדוי ד.ר) היא הייתה נעלבת בטוח".

אני מודה ומתנצלת ומסכימה. באמת זה מעליב להתחקות ככה, למרות הקלילות וזה.

בינתיים, יוצאים מהאוטו ו...

אנחנו מתרגשים להשיק לראשונה סדנה ייחודית שמשלבת בין מסע ליעד קסום ופסטורלי לבין מסע בנבכי הגוף והנפש דרך היכרות עם עולם הנשימה.

או בקצרה – טיסה ונשימה. 

מה הקשר לנשימה אתם שואלים? הרי אנחנו נושמים כל הזמן..

תרפיית הנשימה המכונה גם REBIRTHING מציעה לנו הצצה לגוף הפיזי ולגוף הרגשי שלנו.

הגוף שלנו אוצר בתוכו כל כך הרבה. למדנו לעצור את הנשימה כדי לא להרגיש (כאב או פחד) ואכן הפסקנו להרגיש (גם שמחה והתרגשות). חוויות נצברו בגוף שלנו, והוא מספר סיפור שאנחנו משום מה בוחרים לא להקשיב לו.

אנחנו נוטים להקשיב למילים שלנו שנובעו...

כשחזרתי מסדנת נשימות הביתה ידעתי שמשהו בי הפציע לעד. שמש מחממת התיישבה לי בבטן, ומעכשיו ולנצח אנוע סביבה... לא ניסחתי לי את זה ככה. לא היה לי ברור כלום. אבל משהו השתנה.. את זה ידעתי.
 

וכשנכנסתי הביתה הילדים כבר ישנו. ונשאבתי לזרועותיו הפתוחות של ליאור והתחבקנו חמש דקות רצופות. או אולי אפילו שבע. או שרק שתיים שנדמו לארוכות במיוחד. אבל זה היה חיבוק שלא היה לנו לפני כן. שלא נתנו ולא קיבלנו מעולם.

ואז דיברנו. וסיפרתי לו המון ובפרטים. אבל הכי אני זוכרת שאמרתי לו שבנשימות צפה לי לראשונה ההבנה שלי אותו. הלמה הוא ככה....

אני מזמינה אתכם לעשות צעד קטן לטובת עצמכם, להתנסות בסשן אחר, טבעי, מרגש ועוצמתי, עוקף קוגניציה ומיינד.

טכניקת הנשימה המעגלית דורשת מאתנו רק דבר אחד, הדבר היחיד שאנחנו לא מגיעים אליו ביומיום–  פשוט לנשום.

לשאוף אוויר ולנשוף.
 

ומה קורה אז?

כשהגוף על כל תאיו ואיבריו מתמלא בחמצן, וכשהמיינד שלנו נזנח לכמה רגעים  - דברים מופלאים קורים.

מחשבות צפות, רגשות עולים, תחושות פיזיות. והחיים שלנו מתבהרים לנגד עיננו העצומות.

הגוף שלנו אוצר בתוכו כל כך הרבה. למדנו לעצור את הנשימה כדי לא להרגיש (כאב או פחד) ואכן הפסקנו להרגיש (גם שמ...