פוסט סבתא לובה

באחד הערבים, כשאני מתארגנת למפגש עם חברה, מציץ אצלי בחדר בן עגמומי משהו ומנחית את המשפט הבא: "אם היה אלוהים הוא היה יוצר אותנו יצורי-עד".

הנושא הקליל והנגיש – המוות.

המוות מחרב השמחות, משבית מסיבות ומפריד אהבות.

המוות שאורב לו תמיד בפינה, נושף בעורף, ומזכיר לכל אחד שהוא שם, מחכה לו.

המוות הרע, האכזר, הלא הוגן.

האמנם??? האם באמת זה המוות שמאיים על חיינו?

ועוד נחזור לזה, אבל בינתיים בחזרה לחדר ולבן העגום.

הוא מסביר לי שלא רוצה להפרד מאנשים שאוהב, הוא משתמש במילים "לא פייר", וניכר שהוא קצת כועס על איזה אלוהים שלפני רגע הוכיח את אי קיומו.

אני מציעה לו גישה קצת אחרת.

"אתה יודע שנוצרנו בהפריה של זרעון וביצית נכון?" אני מסבירה לו שבעצם התמזל מזלנו מבחינה סטטיסטית. שאנחנו "נבחרנו" בזכות זירעון אחד מתוך מיליוני זירעונים פוטנציאליים.

"ובמקום שנחגוג את ההצלחה אנחנו מתלוננים שזה לא מספיק לנו?", בוא נתייחס לזמן שכן יש לנו להיות ביחד עם אהובינו.

ההסבר "בסדר" אבל לא מצויין, מעידות פניו של בן. ואני ממשיכה עם זווית אחרת, "אתה יודע משהו? נראה לי שאם אני הייתי בעצמי אלוהים, גם הייתי מגבילה את משך החיים".

"מה??? למה?" הוא פוער מולי עיניים, סקרן ומעט מאוכזב מהניצול לרעה בכוחי החדש (והמדומיין)

"כי לא מעריכים דברים שאין להם גבול או סוף. אם הייתי חיה חיי נצח אז בטח הייתי אומרת לעצמי שבא לי ללמוד לרקוד היפ הופ, אבל לא עכשיו, בעוד 5000 שנה, והייתי אולי דוחה לעוד מאתיים שנה או אלף, אפילו, קריאת ספר מעניין או מסיבה שרציתי לארגן"

הזמן שבידנו הוא עושרנו המהותי. זה הזמן שקיבלנו שמשמש כנכס יקר ונדיר, והמשמעות שניצק לתוכו תגדיר את חיינו.

ובכל זאת, אני מבקשת להנחיל לו עוד רעיון שאימצתי, ערב גיוסי לצבא, כשסבתא שלי, סבתא לובה נפטרה. רעיון חיי הנצח, והיותנו יצורי עד.

סבתא לובה הייתה דמות מפתח בחיי. היה לה לסבתא לובה פעוטון שהקימה כשהייתה בת 64 בצמוד לביתה. ואני הייתי ה"לקוחה" הראשונה.

סבתא של פעם, כפופת גב, חרושת קמטים ועם פקעת לבנה שגולגלה לקדקודה הייתה סבתי.

היא שמחה במה שהיה לה. ומיעטה להתלונן על מה שנעדר מחייה.

חייה היו חיים פשוטים ביחס לחיינו שלנו היום. היא לא טסה לחו"ל. ולא ניהלה זוגיות רומנטית עם סבא אברם. היא לא יצאה לבילויים, לא לקונצרטים וגם לא להצגות. היא עבדה כל יום (עד יום מותה בגיל 81) עם ילדים, בישלה כל יום, ניקתה, צפתה בטלוויזיה, שוחחה עם בני משפחתה כל יום, והייתה מאושרת.

היה בה משהו בסבתא שלי, תבלין מיוחד, שמי שהכיר אותה הריח את ניחוחו וטעם את טעמו. מזיגה של צניעות והעצמה. ההמצאות בקרבתה הביאה כל אחד לזקוף את קומתו, לאהוב את עצמו קצת יותר. היא הצמיחה את סובביה במבט העיניים שלה, בהתפעלות האמתית, בתחושה הגופנית שחשתי לידה, שאני אכן אהובה. תמיד.

הדמעות זולגות עם השורות האחרונות שמוקלדות. לא דמעות של כאב או של עצב אלא של התרגשות, של הזכרות.

אני נזכרת שהחלטתי שהיא תחיה לנצח. שאשא את זכרה, והיא תהיה לי למגדלור. ואם אצליח לעתים לבטא משהו מההוויה שלה בי – נתמזג שתינו בתוך חיי שלי. העולם שלי פוסט סבתא לובה מכיל אותה בתוכו.

כשאדם חי את חייו במלואם, הוא לא חי מתוך פחד מפני העתיד, אלא משקיע את מרצו ב"איך לבחור את חיי ברגע זה". "מה לעשות עכשיו". "מה אני באמת רוצה".

כשאדם יוצק לחייו משמעות – הוא תורם לאחר. ואז - עקבותיו לא אובדים בחול.

המוות הוא לא באמת האיום על חיינו. המוות הוא נתון. הוא סעיף ראשון בתנאי המכרז. הוא החוק הראשון בחוקי הפורמט.

אלה החיים שלא הספקנו לחיות שמאיימים עלינו. החיים המוחמצים שלנו. הידיעה הפנימית שאפשר לחיות אחרת.

וכל זמן הוא זמן טוב להתחיל. לחיות. באמת. מה אני רוצה? מה אני חולמת? מה יאפשר לי לאהוב אותי יותר? מהן תשוקותיי? למי אוכל לתרום בייחודיות שאני מביאה?

כל זמן הוא זמן טוב להתחיל. כל זמן שרוח חיים מנשבת באפך, הגיל הוא רק מספר.

וכל הפוסט בשלוש שורות:

להתאמן על הכרה ב"יש" ("אני חי" במקום "יום אחד אמות")

להכיר בזמן "עכשיו" כזמן היחיד. הנצחי. חיים מתוך משמעות - תמיד ובהכרח יש בהם תרומה.

ובאשר לאיך? תמשיכו לעקוב...