רוח מתונה
סערה חורפית, סופה של ממש, לזה הכינו אותנו כל השבוע. והנה יום שישי הגיע, ואני לובשת חולצה ומעליה סוודר, ומעיל קל, בלי כפפות. ללא כובע. ככה, מעורטלת כמעט מול כוח עליון. יוצאת ליום הורים בכיתה של הילד. מיד כשנטרקת הדלת, אני תוהה אם התחילו גלי החום (ועודני צעירה רק אתמול נולדתי) או שזאת ממש לא סערה. זה יום חורף סטנדרטי. לפי הסטנדרט הישראלי.
אני זוכרת את עצמי בחורף כילדה, חוזרת מבית הספר, בגדיי נספגים מים ואני נאבקת במטרייה. וכשאני מגיעה, אמא מייבשת אותי ואני מתיישבת לאכול ארוחה חמה, ומכינה שיעורים.
היום, חצי מהילדים לא הגיעו לכיתות ולגנים. בכל זאת, סערה. סופה. אמרו בחדשות.
אז אני נכנסת לכתה, ומתיישבת מול המורה שאני מכירה מאסיפת הורים וממסיבת חנוכה, אך מעולם לא שוחחנו אישית, לא עלה צורך.
והיא חביבה, לבבית ועדינה. מתעניינת בשלומו של בני שנעדר ביומיים האחרונים עקב מחלה, "מי נשאר אתו?" היא שואלת וכששומעת שהייתי איתו יומיים מניחה כבר שבטח התבאסתי נורא כי עבודה וזה. "אני מתבאסת שילדיי חולים אבל ממש נהנית מזמן איכות של אחד על אחד איתם" אני מגלה לה. היינו ביחד בארוחת בוקר בבית קפה וציירנו ציור אינטואיטיבי לצלילי מוסיקה, מה רע? להפך, טוב לתפארת!
ואני מודה בפניה שיש לי פריבילגיה, שאני יכולה להיות עם הילדים שלי במחלותיהם ובחופשותיהם. ומנגד, אני מכירה את מלכוד האמהות בחברה שלנו. ומפה לשם, אני מבטאת את התפעלותי משיטה שהנהיגה בכיתתם, שמטרתה לעודד ילדים לארח חברים, להתארח אחר הצהריים, לעזור לחבר במידת הצורך, לשתף במשחק ועוד קודים התנהגותיים שמזכים בגולה סגולה. ונענית שעקב תלונת קומץ הורים שראו בשיטה תחרותית על אף כוונותיה ההפוכות בתכלית, הפסיקה את התמרוץ. וכמו ש"קורה לי" כל הזמן, גם עכשיו, מורה, שוטחת בפניי את תסכולה, פותחת את שעל לבה ומשתפת במציאות עגומה.
"אנחנו אוהבות ילדים אחרת לא היינו פה" היא אומרת, "אבל גם אני בן אדם. יש לי רגשות. וזה משפיע עליי".
ובכן, מה שקורה בכיתה הזאת, קורה גם בגן ההוא, כלומר בכל הכיתות, ובכל הגנים וכל הזמן. אמהות (ומעט אבות) בקבוצות ווטסאפ מנהלות מדי יום דיונים שנוגעים בכל דבר שמתרחש בגן / במסיבה / בחוג / בכיתה. כל פעילות, הסעה, הצגה - זוכה לביקורות, חיווי דעות, קטרוג וסנגוריה. וכמספר המשתתפים, מספר הדעות, והעצות.
שרשורים בדבר שיעורים, מה היה, למה כל כך הרבה, למה כל כך מעט, למה כל כך קשה, למה אנחנו צריכות לדעת מה השיעורים, למה לא מודיעים לנו על מה המבחן, למה רק סייעת אחת, למה זה החוק, מה אכפת אם זה החוק, בואו נפנה לעירייה, העירייה לא תעשה כלום כי זאת תקנה ארצית, אז אולי נפנה למשרד החינוך, אין טעם, זה לא יעזור. אתן יודעות אם הגישו היום חומוס. למה לא מגישים אבוקדו. הוציאו את הילדים לחצר בחום הזה, בקור הזה, שמעתם שהמורה לספורט צעק היום.
הקבוצות האלה בווטסאפ מתחילות בשיתוף מגשש וכדין דיונים רבי משתתפים ובמעמד צד אחד, עוברות מהר מאד לשיימינג של איש/אשת חינוך. הקבוצות האלה מספקות לנו תחושה שהנה אנחנו אמהות מעורבות, יודעות, אקטיביות. אבל הקבוצות האלה הן בעיקר, ותסלחו לי על הבוטות - קשקשת ברשת. כלום מהשיח הזה לא מגיע להכרעה עניינית, שומדבר לא באמת משנה את המציאות עליה מצביעות הקובלות, לא מציע שינוי מהותי וישים וגרוע מכך הוא משנה את המציאות היומיומית של אנשי החינוך. ויותר חשוב – את המציאות של הילדים.
כי כשהווטסאפ גדוש בשאלות ודיווחים, תלונות וצקצוקים, רוח הדברים נושבת היישר לאזני הגננת ולחדר המורים. וכן, בצד השני יש אנשים. וכמה שקל לחבוט בהם ולהצביע על שחיקה בהון האנושי - הם עובדים קשה, ומנסים ללהטט בין כמות גדולה של ילדים, מערך שיעור, שמירה על מוגנות ופניות בלתי פוסקות (וסותרות בתכניהן) שלנו ההורים, מלאי ציפיות וקובלנות.
התוצאה היא שיוזמות חינוכיות מבורכות (מבוססות מחקר ותוצאות) נגנזות עקב תלונת אמא אחת ויחידה לעירייה. התוצאה היא שיושבת מולי מורה עם עצב בעיניים, עלבון ותסכול. התוצאה היא שגדלים בדור הזה ילדים שמקבלים מסרים הרסניים:
אתם לא מסוגלים להיות אחראיים לשיעוריכם / למטלותיכם / למצבכם החברתי
המורים שלכם נוטים להתרשל/ לא שקולים, ועליכם לדווח לנו על כל דבר כדי שנגן עליכם
אין בדבריי לתקוף אותנו ההורים. אני מניחה שכולנו הורים שהם לפחות good enough, אנחנו אוהבים את ילדינו, חשים בגודל האחריות על חייהם, על ביטחונם, על שמחתם ועל בריאותם. אני מניחה גם שרוב אנשי החינוך הם טובים ביסודם, ומניעיהם כשרים. אין בכך להסיר אחריות ממערכת החינוך, שרחוקה מלהיות אופטימלית, שסובלת מלקויות ומטעויות.
אבל, אני מציעה לנשום רגע, לעצור לפני מבול ההקלדות. לחשוב מהו המסר, מי הנמען שלו, כיצד ניתן להעביר אותו באופן מכבד. לזכור שכולנו בני אדם: אנחנו וילדינו וגם המורה והגננת, הסייעת והמנהלת. לדמיין את עצמנו עובדים במקום עבודה שבו לכל פעולה/ אמירה/ עשייה שלנו יש טוקבקיסטים שהם "אחדים שיודעים". לחשוב איזו דוגמא אנחנו רוצים לספק לילדינו, רגע לפני שהדילמה מתחלפת באיזה פרי אכל בגן, לאילו מילים קשות כתבו עליו בווטסאפ (כי עוד שנייה הוא בעצמו יהיה חלק מקבוצת ווטסאפ).
חשוב שנדע גם לגבות את המערכת, למען ילדינו, למען האמון שלהם באחרים, והביטחון שלהם בעצמם.
חשוב שכל אחד מאיתנו ההורים, יבין את הפער שבין התערבות למעורבות. שנטפח ערוץ תקשורת פתוח עם ילדנו. שכשנתקל במצוקת ילדנו – נשתף את הצוות החינוכי (לפני שנפנה להורים אחרים), וננסה לגבש איתם תכנית משתפת פעולה למען מיגור מקור המצוקה ותמיכה בילד. אם נשמע על התנהלות בלתי ראויה או הולמת של הצוות החינוכי, נפנה ונציף בפני המערכת.
אבל כאן חשוב גם לשים לב לאיך. אפשר לוותר על תמיכה קבוצתית, ולפנות קודם למורה או לגננת עם תהייה או השגה. בואו נאפשר למורה או לגננת להגיב, נקשיב לה. ואם יש צורך, נציף בפני הממונים. בשקט, במסר מזוקק ואחיד, במתן הזדמנות לשינוי להתהוות.
נשים לב, מהם הנושאים והתכנים שבהם אנחנו מתערבים והאם אנחנו באמת נדרשים שם.
אם נמשיך לבדוק מהם שיעורי הבית של ילדינו, נגלה בילדינו חוסר אחריות. בואו נאפשר להם ללמוד את השיעור החשוב ביותר - לפתח בחירה, רצון, לשלם מחיר על אי הכנה ולשאת ברווח של עמידה במטלותיהם.
אם נמשיך לטפטף רעל ובקורת כלפי הצוות – נגלה כיתות נטולות משמעת ומורים חסרי סמכות. כי הילדים שלנו לומדים קודם כל מאיתנו.
נגיש לילדינו פרי כשיחזרו הביתה, ולא נלחם עד חורמה בגן בנושאים פעוטים, חבל על האנרגיות.
נקרא בערב מתחת לפוך ומחובקים ספר עם הילדים, נריח אותם אל קרבנו, במקום לבדוק כמה אותיות הגננת לימדה החודש בגן.
בואו נתרכז במה יש במסגרת החינוכית שילדינו לומדים בה ואם לא נמצא מספיק "יש", נאתר מסגרת חלופית שתהלום את שפתנו. הקיטורים בווטסאפ לא משדדים מערכות. וכשנאתר את החיובי, נעביר בלי להיות מודעים שדר כזה לילדים. הוא או היא ירגישו שאבא ואמא סומכים על הצוות שאחראי עליהם במשך חלק משמעותי מיומם.
ילדינו מסוגלים להתמודד עם כל מיני אנשים. חשוב שייחשפו לכמה שיותר. הבסיס שלהם הוא הבית. הוא אנחנו ההורים. ולא כל מורה יהיה עבורם מורה לחיים, אבל גם ממנו אפשר ללמוד משהו.
אה.. ולפני שאשכח - הילדים שלנו חסינים דיים להמשיך בשגרת חייהם גם בימי סופה חורפיים ( :
וחשוב לציין, הפוסט הזה נכתב כסיפור אחיד ורציף, אולם על מנת להמנע מזיהוי של גורם כזה או אחר, הפוסט בנוי מחלקי אמיתות שנצברו במשך השנים בהיותי אמא בגנים ובכיתות השונות.
