© 2023 by Closet Confidential. Proudly created with Wix.com

כל הזכויות שמורות לדנה רגב

ביצה קשה או חביתה?

19.11.2017

 

אנחנו נוסעים למפגש משפחתי במסעדה. נכנסים לחניון והשומר מנחה אותנו במבטא כבד. כשמתגלגלים הלאה, אני מחקה את מבטאו בחן ובקלילות, וסופגת טרוניה מיהלי: "זה לא יפה שאת צוחקת עליו". אני מסבירה שלא צוחקת, סתם.. מחקה.. בקלילות (ואף בחן). אבל הטיעון והקלילות נדחים: "הוא היה נעלב אם היה שומע אותך".

בן מחזק את אחיו הצעיר "נכון, זה באמת מעליב. אם נגיד היו אומרים  לאנה מילים ברוסית (ילדה מהכיתה, שם בדוי ד.ר) היא הייתה נעלבת בטוח".

אני מודה ומתנצלת ומסכימה. באמת זה מעליב להתחקות ככה, למרות הקלילות וזה.

 

בינתיים, יוצאים מהאוטו ועושים צעדים לעבר היציאה מהחניון "את יודעת שאם אנה שוכחת לעשות שיעורים, אמא שלה מענישה אותה ולא נותנת לה את הטלפן למשך חודש שלם? וגם אסור לה לראות טלוויזיה?" זאת לא שאלה תמימה, הטון מסגיר את הקבילה. 

 

הצקצקנות המתחסדת עולה לי טוב טוב בגרון,  אבל אני בולעת ואומרת את הדבר הנכון, וגם משתכנעת תוך כדי: "אתה יודע, בנצוק? בכל משפחה מתנהלים אחרת. יש הורים שדוגלים בעונשים ויש הורים שלא. אני בטוחה שכל ההורים אוהבים את הילדים שלהם ועושים את הכי טוב שיודעים".

אוויר סתווי של ליל שישי באמצע נובמבר עוטף את צעדינו, ובן הזכיר לי שפעם שכח להכין שיעורים ושלא הענשתי או כעסתי.

"של מי השיעורים?"

"שלי"

"ומי יישא בתוצאות אי ההכנה?"

"אני"

מבזיקה לו תובנה: "אני מבין עכשיו למה אנה כל כך מקפידה ומקשיבה למורים".

-"זה דבר רע להקשיב למורים או להקפיד?"

הבן שלי, רק בן תשע, לא חושב שהבעיה בתוצאה, זה המניע שמטריד אותו, והוא מניח עכשיו שאנה פועלת מפחד

"אתה יודע בן?" אני משתפת אותו  "אתה מעלה נקודה חשובה – אפשר להגיע לאותו מקום משני כיוונים הפוכים – מפחד או מרצון". אני חולקת איתו את הרושם שהסיפור על אנה הוא גם  סיפור על תפישת העולם של הוריה. על האופן שבו הם תופשים את האדם, את מניעיו את טיבו. 

אנחנו מהלכים בין בתי הטמפלרים שחודשו. זה רגע קסום. "אני לא מפחד" קובע הבן  בן שלי. 
"וואו" אני מחייכת חיוך של ירח שבע "אתה לא מבין איזו מתנה נתת לי עכשיו! אני שואפת לגדל אתכם בתחושת חופש, להאמין בכם וביכולת שלכם לבחור נכון".

אנחנו מדברים על חופש לצד בחירה. אנחנו מדברים עליי שכילדה הייתי גם כמו אנה צייתנית ובתלם. מה שמעלה מיד את השאלה אם הענישו אותי. ואז אני קצת מסתבכת בתוכי כי סבא וסבתא הם האנשים הכי רכים, מפנקים, גאים, מעודדים, משבחים, מעריצים, מרעיפים שהוא מכיר. אבל האמת היא שהם הענישו אותי פעם מזמן. ואני אומרת אמת, ומשקיטה: הם אהבו אותי מאד ועשו את מה שחשבו שהוא הכי טוב בעבורי.

והמילים שלי עושות שלום גם בתוכי. ובהירות וביטחון.

ואני יודעת שזה נכון.

שכולנו עושים הכי טוב שאנחנו יודעים. שעשו הכי טוב שידעו בעבורנו.

העולם מאד דיכוטומי כשאתה בן תשע. ולאט לאט הוא ייצבע באפורים של קו אמצע, המקום שבו מתקיימים החיים באמת. 

 

 

"תגיד, ילד? יש משהו שאני כאמא עושה שפוגע בך או משהו שהיית רוצה שאעשה אחרת?"

הוא ביקש שאתמוך בו, כשהוא מחליט להפריד בין חברים מתקוטטים. זה לא בא משומקום. הוא חזר מפעולה בצופים אחרי שהפריד בין שני חברים והתבקש לעזוב את הפעולה. כשחזר שאלתי אותו למה הכניס את עצמו לקטטה. כבר ב"למה" שלי, הוא שמע ביקורת. "הלכתי למדריך והוא לא עשה כלום, סתם דיבר בטלפון. וגבע קרע את רוני ממכות. סתם. בלי סיבה" הוא מסביר לי שחצץ ביניהם בידיו בניסיון להפריד. הוא מבטיח שלא הכה בעצמו. כל כך בטוח והחלטי ושלם עם הבחירה שלו גם לאור התוצאה (הפסקת הפעולה).  

והנה עכשיו שעתיים אחרי, הוא מצביע על הצורך שלו בתמיכתי. ואני יודעת ששמע אמביוולנטיות קודם, ומחזקת שוב: "גאה בך על הג'נטלמניות ועל חוש הצדק". 

לפעמים הן מגלות עצמן. כמו גחליליות. הארות  קטנות כאלה שממלאות לי את החזה בגאווה, ומאשרות לי הדרך.

אני גאה בבנים שלי עד כדי אהבה עצמית. אני גאה בהם עד כדי שמתחזקת בי הגאווה כלפי עצמי.

אני גאה בי שאני מנהלת שיח עם ילדיי שמאפשר להם להבין את האחר. כל אחר. להבין שכל אחד עושה בעדו ולא נגד אף אחד. אני גאה שהם גדלים לתמלל את רגשותיהם. שהם מסוגלים להצביע על עוולה או אי צדק, על חבר שהתבריין, על אמא שלהם שחיקתה את המבטא של השומר בחניון.

אני שמחה שיש בי אמון במין האנושי ואופטימיות. כל כך הרבה אופטימיות עד כדי שאני מאפשרת לילדיי ללמוד בחירה. לא רק בין חביתה לבין ביצה קשה. אלא בחירה מהותית. נשיאה באחריות. הפקת תועלת מהרווחים ותשלום על ההפסדים.

אני שלמה עם הבחירה שלי לא להעניש. להאמין שהילדים שלי יבחרו מתוך רצון, מתוך מנוע פנימי. לא מתוך פחד.

ואני שלמה עם הנכונות שלי לבקש מדי פעם משוב על האמהות שלי. זה לא הופך אותי לקטנה או מבולבלת או חלשה. זה מאפשר לילדיי להבין אולי שאני אנושית, מועדת לטעות, עלולה לא לראות, עיוורת לעתים, ותמיד נכונה ללמוד. מכל אחד ובעיקר מהאחרים המשמעותיים הנבחרים שלי, ובראש ובראשונה – הילדים שלי בעצמם!

 

וחשוב לציין, השמות המוצגים בדויים וכן פרטי האירועים. 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter