כשחזרתי מסדנת נשימות הביתה

כשחזרתי מסדנת נשימות הביתה ידעתי שמשהו בי הפציע לעד. שמש מחממת התיישבה לי בבטן, ומעכשיו ולנצח אנוע סביבה... לא ניסחתי לי את זה ככה. לא היה לי ברור כלום. אבל משהו השתנה.. את זה ידעתי.

וכשנכנסתי הביתה הילדים כבר ישנו. ונשאבתי לזרועותיו הפתוחות של ליאור והתחבקנו חמש דקות רצופות. או אולי אפילו שבע. או שרק שתיים שנדמו לארוכות במיוחד. אבל זה היה חיבוק שלא היה לנו לפני כן. שלא נתנו ולא קיבלנו מעולם.

ואז דיברנו. וסיפרתי לו המון ובפרטים. אבל הכי אני זוכרת שאמרתי לו שבנשימות צפה לי לראשונה ההבנה שלי אותו. הלמה הוא ככה. כמו שהוא. שורד כזה. לא מחובר.

ואיחלתי לו איחול ("שיתפרק יום אחד"). והבטחתי לו שאני רוצה להיות לו הגב שלא היה לו. מבטיחה לאפשר לו להתפרק.

ושמענו מוזיקה. ונגענו שלא כדי לקבל או להשיג או להגיע או לסיים. רק בשביל הלגעת. הגילוי. ההתבוננות בגוף אחר. באמת.

ולמחרת התעוררתי לבוקר חדש עם ילדיי. והתרגשתי כל כך כאילו הלילה נולדו לי. ושיחקנו פינג פונג בן ואני. והוא כהרגלו איים עלי שינצח. התעצבן כשפספס כדור. הקטין את עצמו כשההגשה שלו לא השביעה רצונו. התרברב כשהנחית. דיבר את עצמו לדעת. ואני – שתקתי. נגמרו לי המילים. נגמרו לי ההרצאות על הדרך והנאת הטיפוס. ושההנאה ממשחק היא לא רק בתוצאה. ובלה בלה בלה בלה בלה.

נגמרו לי המילים. וחייכתי. ונהניתי מהמשחק ומהדרך. ונהניתי לראות את בן. לשחק איתו. ונתתי לו להיות כמו שהוא. ולא תיקנתי. לא הערתי. לא שייפתי אותו בקצוות.

ולאט לאט הוא השתתק גם. והפסיק להסביר ולתרץ. הוא שיחק איתי והוא חייך.

ואחר כך, בן ויהלי שיחקו וצעקו וצחקו. והסתכלתי על שניהם וחשבתי שעד לפני שלושה ימים היה עולה לי בגרון ה- "רק קצת יותר בשקט" והייתי בוודאי מוצפת. ועכשיו, השקט היה בתוכי. והרעש החיצוני הוא לא רעש אלא שמחת ילדים. חיים.

ואחר הצהריים בגינה אחרי ששלושתנו קפצנו בטרמפולינה ונשכבנו על הגב והסתכלנו לשמיים ועלה נפל ליהלי לתוך הפה, "צנח לו זלזל" אמיתי ולא משל, והתפקענו מצחוק.

ויותר מאוחר, כשיהלי לקח את האת חפירה. ובן גם רצה וכשדרש נענה בשלילה, ואז פנה אלי. ואני, יצא לי מהפה, ככה הבליח: "אין לנו עוד את?". ולא ידעתי מאיפה נשאלה השאלה הזאת, שהרי אני בעלת הבית, ואני יודעת שאין עוד. את. חפירה.

זה מה שעניתי. זהו. בלי "תסתדרו בעצמכם". בלי "אני לא מתערבת" בלי "אני סומכת עליכם שתמצאו פתרון".

ובן נפנה לאחור ואמר לו לאחיו: "יהלי, אתה יכול לבוא לחפור בשבילי?"

ויהלי הקטן שאחיו משח אותו עכשיו לחופר שלו, לבן בריתו, לבעל תפקיד וחשיבות וצורך (לבעל ערך) רץ בשמחה ובנכונות. אחרי דקה הציע לבן שיחפור הוא ב-את, ויהלי יאסוף את האבנים.

וישבתי שם בגינת ביתי. וחשבתי as tears go by של מריאן פייטפול.

בערב אחרי שהשכבתי אותם לישון כבר הפחד התגנב. מה נהיה ממני? מה זה ההילוך האיטי הזה? מה קורה לי עם השתיקות האלה? והשקט הזה? איך אתפקד בעבודה?

מאז עברו מים רבים ותובנות הרבה. מאז גם התאזנתי. השמש לא תמיד בתוכי. והשקט עוטף עדיין אבל קצת אחרת. ואני לגמרי מתפקדת. ולפעמים מבליח לי "אני סומכת עליכם שתמצאו פתרון" ולפעמים אני לא נותנת אף חיבוק לליאור. ולפעמים שמחת ילדים היא רעש רועש במיוחד. אבל.. אני יודעת שיש בי את השקט הזה בפנים. ויש לי מפתח להגיע אליו. לפתוח את הגן הנעול. להגיע לפנים הפנימי. לגרעין.

לאחרונה גם אני מלמדת את עצמי לתחזק. להשאר בכושר. לאמן את השריר.

כמו שמתחזקים גיזרה. כמו שמאמנים את השכל. כמו שמחזיקים זהות.

אתה לא העורך דין שאתה חושב שאתה. ואת לא המנהלת הבכירה שהתחפשת אליה לפני עשרים שנה. אנחנו לא הטייטלים, ההשכלה, התדמיות שרכשו בדרכנו.

וכל אימת שאנחנו מתייחסים לעצמנו בחד מימדיות, אנחנו מכניעים את עצמנו, אנחנו מכעיסים את עצמנו. ובסוף הוא מתפרץ ה"עצמנו". ואז צריך להשקיט אותו... והשקט? הוא לא נובע מחשיבה חיובית נכפית.. של "יש לי הכל. אין לי מה להתלונן" או "זאת פשוט תקופה לחוצה בעבודה". השקט מגיע כשמבינים מה מרעיש. ומתחילים להכיר את כפתור ה- mute.

זה לא מסע מיסטי, ואין בו קסמים, לחשים או שיקויים. זאת דרך שדורשת הקשבה אמיתית, אותנטיות, אומץ ואמונה שבידי להפוך את חיי ליפים. לטובים. לנעימים. לשקטים. לכל מה שאני רוצה.

אני מזמינה אותך לנשום.

אני מזמינה אותך להרשות לעצמך לחלום.

לגלות. להעז. להכיר. להתבונן. להשתחרר. לשקוט.

אני מזמינה אותך להיות.