פחות זה היותר החדש

מינימליזם פרקטי. יוצאים מעבדות (לחומר, לשעון, ליותר)

השבוע הזה הביא איתו אביב ותמה - נושא שהציג את עצמו במופעיו השונים, ובמילה אחת – פחות. פוסט שמביא ברכת חג וכמה המלצות חמות ואיכותיות.

זה התחיל עם ווטסאפ מחברה מוכשרת כמו שד, שהקימה לאחרונה מקום קסום. "הלוחשת לסירים" בקיבוץ עינת הוא בית לאוכל ולמפגש בין אנשים. ועל אף שהוא נסוב סביב אוכל טעים ואיכותי לארוז ולקחת הביתה, זה מקום אחר שמפעמת בו הרוח של איילת זהבי, השפית היפה והיצירתית, ובשבילי - החברה שלי.

הלוחשת לסירים, קיבוץ עינת. בית מפגש לאוכל של בית ולחיבוק

בווטסאפ היא עדכנה שלקראת החג, היא עורכת ב"לוחשת" אירוע מכירת אביב, שחלק מהכנסותיו תרומה לנזקקים. ארוע שיהיו בו ישן וחדש, אופנה ותכשיטים, אוכל ויין. היא שאלה אם ארצה לתרום פריטי לבוש מארוני. ברור שרוצה. כל הזדמנות לעשות סדר, לנפות, להפרד ממה שכבר "לא עולה", ממה שכבר לא מתאים, ממה שאפשר להעביר הלאה, באהבה ועם ברכת הדרך.

"איכות יותר חשובה מכמות" היא כתבה והוסיפה: "את המנטורית שלי בעניין הזה". מי שראה את איילת או ביקר ב"לוחשת" יודע שהיא לא זקוקה למנטורינג בסטיילינג (ופרופ' אבשלום קור מוזמן לעברת לי את המשפט האחרון. בהצלחה!). אבל היא פסקה ש"במעט וההרבה" יש לי מה לומר.

אז, לפני הכל, האמת צריכה להאמר – אני ממש לא דוגמא ומופת לצריכה מועטה או לאורח חיים מינימליסטי. יש לי עוד עבודה - להפחית, למעט, לצמצם. אבל בשנים האחרונות מתעדכן משהו. בי. וגם בעולם.

הקפיטליזם הפך את הממון לאל ואת החברות המסחריות למפיצי בשורתו. הבטחה לאושר, לשלווה, לחיים טובים, להנאה, בדמותם של - חפצים, בתים, מכוניות, פריטי אופנה עוד ועוד מהכל. כמה שיותר, ואם אפשר הכי גדול.

והנה, אחרי מאה שלמה של מימוש, סליקה, רכישות ושופינג – הצד המערבי של העולם מתחיל להבין (לאט ומעט בינתיים) שהבטחות לא תמיד מקיימות את עצמן.

השמחה לא תמיד שוכנת בבית הגדול, במכונית המפוארת או בגופה של פאשיניסטה מאובזרת.

תנועת ה- 6- יום עבודה מלא בן שש שעות בלבד. מעלים תפוקות מפחיתים שעות וזה מביא אותי במעבר חד אבל מאותו זן: ליזמית מסקרנת ומעוררת השראה שאני עוקבת אחריה באחרונה– עדי סקופ כרמון היא יזמית בתחום הבלוקצ'יין והמטבעות הקריפטוגרפים, והיא גם מקימת הקבוצה בפייסבוק: The 6 movement, שאם עוד לא הצטרפתם אליה – עכשיו זה הזמן.

עדי בחרה לנהל חיים מאוזנים ומשמעותיים, ואתגרה את ההכרח באורך יום עבודה כפי שאנו מכירים אותו פה בישראל – 8.6 שעות בממוצע. המהלך המהפכני (והמתבקש לדעתי), הביא אותה לבחון מחדש את ניהול הזמן שלה, ולמצוא שיום עבודה בן 6 שעות, מאפשר לה לקיים חיים קרייריסטים לצד חיי פנאי וזמן משפחה משמעותי. הדרך - במיקוד ובהתייעלות: לרכז פגישות במקום אחד, להגדיר מראש יעדי כל שעת עבודה (או כל 52 דקות אם רוצים לדייק), וזמני הפסקה (17 דקות).

בעמוד של הקבוצה היא מפרטת איך עושים את זה. איך עובדים במשרה מלאה בת שש שעות- מספיקים הכל בפחות זמן.

אני עוקבת אחריה, וזוכה להכרה פנימית. מישהי דייקה ותמללה את תפישת עולמי, ונתנה תוקף מגובה מחקרית לבחירתי מאז הפכתי אמא. לנהל אורח חיים, שמאפשר לי עשייה משמעותית ובעלת ערך לצד אמהות נוכחת. הבחירה הזאת חייבה אותי לעבוד פחות שעות, להיות מוכוונת תפוקות ומאד מאד יעילה. ומנגד אפשרה לי - יותר זמן עם ילדיי כל יום אחר הצהריים. וכשאני איתם – אני בנוכחות מלאה. לא בטלפון, לא בשיחות, לא "רגל פה רגל שם". הבחירה הזאת הייתה כרוכה בלא מעט ביקורת סמויה במקומות שבהם "השעון" מגדיר את איכות העובד. והנה עכשיו, הבחירה שלי מצאה לה תנועה חדשה. מבטיחה.

נשמע כמו חלום בלתי אפשרי? אני מאמינה שהוא כבר כאן. לאט לאט מצטרפים עוד ועוד בעלי עסקים ומנכ"לים חלוצים ובעלי חזון לתפישה, ששמה את התפוקה בראש סדר העדיפויות. תפישה שרואה את האדם כשלם, ומעריכה את כל פלחי חייו – ההורה שהוא, הבן זוג שהוא, העצמי שהוא. תפישה שמתחילה להכיר במספרים האמיתיים, שמשקפים שעות משרד רבות מדי לצד מיעוט זמן עבודה בפועל (בזבוז משאב הזמן שמנותב ל- שיחות מסדרון, זמן פייסבוק ו- ynet, הפסקות אוכל, happy hours, ישיבות בלתי ממוקדות ועוד).

ומה אם נותיר לאנשים פנאי לבלות עם משפחתם, עם בני זוגם וילדיהם? ללמוד? להתעמל? ייתכן שהם יגיעו מוטענים לעבודה ובזמן קצוב ובלמידת מתודות ממקדות – יתייעלו ויועילו הרבה יותר למאמץ החזוני? ולשורה התחתונה?

אם אתם מנכ"לים, יזמים ובעלי עסקים, אולי תמצאו בעמוד התנועה כלים, רעיונות, דוגמאות למובילים במשק שהחלו בהחלת השינוי ומידע סטטיסטי תומך בהבטחה הגלומה בגידול בפריון כתוצאה מקיטון מושכל ומונחה בשעות משרד.

אם אתם עובדים בארגון ששינוי כזה לא מתאפשר בו – אולי תציפו בפני ההנהלה את האופציה להתחיל בקטן במסגרת happy Tuesday מ- 09:00 עד 15:00?

יותר צעצועים - פחות יצירתיות

ואותה גברת בשינוי אדרת, טענה על גלי האתר בשבוע האחרון. התכנית "משפחה גרעינית" בגל"ץ הציגה כתבה "יותר צעצועים - פחות יצירתיות", שהתפרסמה במגזין "אפוק טיימס" בנושא מחקר, שמצא שילדים ששיחקו עם מספר צעצועים מועט מאד הוכיחו רמות יצירתיות, פתרון בעיות וריכוז גבוהות לאין ערוך ממקביליהם משופעי הצעצועים.

האייטם הזה הזכיר לי את כמות הארונות, המדפים והמגירות בביתי, שמכילים צעצועים יתומים, והציף אניגמה בלתי פתורה – אם אנחנו לא קונים צעצועים ומשחקים בכלל, איך זה שכל שנה אני מעבירה הלאה שקים של צעצועים ?!

המלצה לסרט דוקו - מינימליזם, סרט תעודה על הדברים החשובים באמת

ואז בשבת, צד את עיננו סרט תעודה בשם "מינימליזם". תראו אותו אם יש לכם זמן ונטפליקס. הסרט חושף מגמה חדשה יחסית של אנשים שבוחרים ב"צמצום" כאידיאולוגיה. בחירה בחיים מלאי ערך ללא תלות ברכוש.

המינימליסט בוחר באופן מושכל על מה הוא מוותר בחייו. מה אינו מספק לו ערך. הוא מבחין בין העיקר והטפל בחייו שלו. אין דרך אחת לחיות חיי מינימליזם, ואין זו סגפנות או קמצנות אלא כלי המאפשר לבחון מה מיותר לי, לוותר עליו ולפנות מקום לבחירה אחרת, מעשירה ברובד אחר.

הסרטון Happiness של Steve Cutts

גם אף אחת שיודעת מפחיתה ומצמצמת

הסרט הזה עורר אותי למחשבה. אחרי אילו "דברים" אני רודפת מבלי משים? מה גובה ממני משאבים ואינו נחוץ לי?

והאירה לי תובנה - בשנים האחרונות צמצמתי והפחתתי בכל כך הרבה מובנים, ובתמורה - התעשרתי במובנים אחרים. בחרתי בקריירה חדשה נטולת טייטל ויוקרה, אבל עם ערך עבורי ותשוקה פנימית מניעה. בחרתי ביום עבודה נטול משרד מעוצב או תקציב מנופח, ואני עובדת מכל מקום בו אני בוחרת באותו יום, ולומדת לעשות הכל בעצמי. לבד. (לבנות בלוג. לעצב. לייצר סרטון וידאו). בחרתי לנסות פחות לשנות את סובביי ולהתרכז יותר בשינוי שלי (היחיד האפשרי תכלס). בחרתי בפחות וודאות וביותר התרגשות והרפתקנות. בחרתי ביותר מקום לגוף ובהפחתת מקומו של השכל (למרות שהוא נוטה להדחף מיוזמתו). צמצמתי בביקורת ופיניתי מקום לעידוד. בחרתי לוותר על גורמים "מרוקנים" בחיי (בין אם אלה אנשים או מחשבות) והוספתי "מטענים" (אנשים חדשים, מחשבות חדשות). בחרתי בשפת האימון כשפתי השנייה. שפה שנסמכת על הפסיכולוגיה החיובית, עושה סדר, מזקקת רצון ובחירה וממקדת.

טריילר למינימליזם - סרט תעודה על הדברים החשובים

אז לקראת הסידורים והניקיונות של פסח, בואו נאוורר את חדרי הלב, ונשאל –

מה לצמצם? מה להעביר הלאה או פשוט לזרוק?

מה לאמץ? מה לשמר? מה אני רוצה? מה בדיוק אני רוצה? תסעו מתישהו לקיבוץ עינת, ותבקרו במקום מזן אחר, ותאפשרו לעצמכם לקבל חיבוק מ"הלוחשת". תכנסו לקבוצה של עדי סקופ כרמון the 6 movement ותאתגרו חשיבה ישנה בחדשה. תצפו בסרט "מינימליזם".

תעשו סדר ותחגגו את החירות.

חג שמח ❤