© 2023 by Closet Confidential. Proudly created with Wix.com

כל הזכויות שמורות לדנה רגב

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

21.2.2018

משל הנמלה והצרצר
כל הקיץ היא עבדה את עצמה לדעת, הנמלה. טענה גרגירים על גבה, סחבה שעות ארוכות, פרקה, אחסנה וסידרה. לא נחה לרגע. וכל הזמן זה העתיד שהניע אותה. נכון, זאת לא עבודה נוחה או משמחת, אבל הי החורף הקר אוטוטו מכסה את השמש, "עונת המלפפונים" של חרקים אירופאיים כמוה. עוד מעט ממש הכל ילבין ויקפא.
 

כולנו גדלנו על המשל הזה  של איזופוס, נכון? והמסקנה שלו, מוסר ההשכל הוא אבן מסד של חיינו. אקסיומה. אמת צרופה שלא זקוקה להוכחה.
 

הצרצר היה עסוק בשירה בימי הקיץ העליזים. הוא חי את הרגע. לא תכנן, לא חשב, לא ניתח, לא הסיק מסקנות מהעבר. ו...? והנה היה נתון בחרפת רעב, ובא לשכנתו הנמלה, התחנן למזונה, ונענה בסירוב:
 

"לך אל הנמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם"

"מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת"


מצילים את הצרצר - האמת הצרופה שכולנו מחזיקים בה אינה נצחית


חונכנו להאמין שהקיום שלנו תלוי בעבודה קשה (גם אם כרוכה בסבל). חונכנו להיררכיה אנכית בין אנשים ומשלחי יד. בין מקצועות לימוד: מתמטיקה ואנגלית לעומת מוסיקה ומלאכה. 


תספרו לילדים את הסיפור הזה (בלי תוספות שיפוטיות במהלכו). תעצרו לפני החלטת הנמלה. ותשאלו את הילדים מה היו מייעצים לה, לנמלה?

תנו להם להשיב. ותלמדו שהאמת הצרופה שכולנו מחזיקים בה, היא לא מולדת, היא לא בבחינת חוק טבע פיזיקלי ואינה נצחית.
 

ילדים, בלי להסס, היו מכניסים את הצרצר אליהם, מזינים אותו ושמחים בו על שירתו.

עוד לא התקלקלה בהם החמלה הטבעית וההערכה ליצירה, למגוון ולחברתיות.
 

משל כזה עובר ביננו דורות על גבי דורות, ניטע במערכת האמונות השורשיות שלנו, ובסופו של דבר הופך להגשמה במציאות בחיינו.

וכולנו מתוכנתים להפוך לחיילי עתיד כלשהו, לעבוד קשה, לתכנן קדימה. והמנוע - הפחד מפני חרפה עתידית, ימי חורף אפוקליפטיים. ורובנו (לא כולנו) אכן מקיימים את המשנה החינוכית, הופכים מעט מרירים ונטולי חמלה, ומצקצקים בידיים שלובות על החזה כל אימת שנתקלים באיזה אמן תלוש, שנאחז באמנות הבלתי מפרנסת שלו, צרצר עצל..

 

אףאחת שיודעת משתפת: 
 

לפני חצי שנה, מצאתי את עצמי בסופ"ש בים המלח עם חבריי ללימודים בסדנה להכשרת מטפלים  בנשימות. סיימנו שנה משותפת והכרנו אחד את השני בדפוסיו, באמנותיו המגבילות, באסטרטגיית חייו, בתדמית הנבחרת. בערב, התכנסנו מסביב למדורה, עשינו מדיטציה ביחד ואחר כך ישבנו שם בחברותא. אנשים בגילאים שונים, סטטוסים משפחתיים שונים ומקצועות שונים.

ארבעה הפליאו נגינתם בגיטרה. אחת בקול מלאכי שרה "הללויה" של לאונרד כהן. אחר הצחיק אותנו באבחנותיו. ההיא הבחינה בהוא שישב בצד והגישה לו זרועות פרושות לחיבוק.

מרקם אנושי, מגוון, מלא. כל אחד ממלא בו תפקיד. וביחד – אורגניזם שגדול ומגדיל את חלקיו.

המראה הזה, הקולות, התפאורה הבראשיתית על אדמה לצד מדורה ותחת שמיים זרועי כוכבים – ריגשה אותי עד דמעות. וגם המחישה לי את מה שלמדתי במקביל – אנחנו שווים בערכנו, לכל אחד יש תפקיד וצבע וייחוד.
 

ציר אנכי וציר אופקי בתיאוריה האדלריאנית


האקסיומה הראשונה בתיאוריה של הפסיכואנליטיקאי אלפרד אדלר כרוכה בהיותנו יצורים חברתיים. הערכים האוניברסליים עפ"י התיאוריה הם: שוויון ערך, כבוד הדדי ושיתוף פעולה.
ככל שאדם נע על ציר חברתי אופקי, בשיתוף עם אחרים, ובהתפתחות שמדדה הוא "יותר מעצמי", כך הוא בריא יותר.
ככל שהציר אנכי ואדם מודד עצמו ביחס לרעיו – "יותר ממנו" / "פחות ממנה" – כך הוא נוירוטי יותר.
התחרותיות היא אם כל חטאת, ומרחיקה אותנו מטבענו, משמחתנו, מבריאותנו.

 

הצרצר לא באמת חשוב פחות מהנמלה. גם לא תורם פחות ממנה. לא בטבע ולא בנמשל. בלעדיו החיים אפרוריים משהו. הוא משמח, הוא מהנה, הוא צבעוני.

והנמלה – היא חרוצה וחשובה. וכן, אפשר להחכים באמצעותה. ובוודאי שלשרוד.
 

בכל אחד מאיתנו יש נמלה וצרצר ( או being ו doing או השרדות והגשמה).
עד כמה אנחנו מאפשרים לשניהם להתקיים? 

אני "נמלה" ביסודי – ואני מנסה לאחרונה גם לצרצר  לשם האיזון. בשם השמחה.

מה את? ומה אתה? יותר צרצר? בעיקר נמלה?  

ואם עוד לא יצא לך לראות את הסרטון שלעיל - תעשו את זה עכשיו!!

ושתפו בבקשה 

Share on Facebook
Share on Twitter