8.3.2018

מה שתשקי - שם יצמח

בשנה שעברה הרגשתי שמפלס הריבים בין הבנים עולה.
יותר הקנטות, החלשות, לעג, יותר גילויי אלימות.

אני יודעת, אחים משחר האנושות (או מאז קין והבל)– טבעם להאבק על משאבים משותפים – צעצועים, תשומת לב של ההורים, יכולת, הצלחה, אהבתו של האל הבורא ועוד.


אני משקה את הריב במקום להשקות את החברות והיחסים הטובים


ובכל זאת, מצאתי את עצמי מגיבה על ריביהם ב: "אני לא מתערבת" או בכעס על גילויי אלימות פיזית או מילולית.

ואז נזכרתי – אני משקה את הריב במקום להשקות את החברות והיחסים הטובים.
אני מעודדת את מה שמצוי ולא עוצרת...

21.2.2018

משל הנמלה והצרצר
כל הקיץ היא עבדה את עצמה לדעת, הנמלה. טענה גרגירים על גבה, סחבה שעות ארוכות, פרקה, אחסנה וסידרה. לא נחה לרגע. וכל הזמן זה העתיד שהניע אותה. נכון, זאת לא עבודה נוחה או משמחת, אבל הי החורף הקר אוטוטו מכסה את השמש, "עונת המלפפונים" של חרקים אירופאיים כמוה. עוד מעט ממש הכל ילבין ויקפא.
 

כולנו גדלנו על המשל הזה  של איזופוס, נכון? והמסקנה שלו, מוסר ההשכל הוא אבן מסד של חיינו. אקסיומה. אמת צרופה שלא זקוקה להוכחה.
 

הצרצר היה עסוק בשירה בימי הקיץ העליזים. הוא חי את הרגע. לא תכנן, לא חשב, לא ניתח, לא הס...

6.2.2018

באחד הערבים, כשאני מתארגנת למפגש עם חברה, מציץ אצלי בחדר בן עגמומי משהו ומנחית את המשפט הבא: "אם היה אלוהים הוא היה יוצר אותנו יצורי-עד".
 

הנושא הקליל והנגיש – המוות.

המוות מחרב השמחות, משבית מסיבות ומפריד אהבות.

המוות שאורב לו תמיד בפינה, נושף בעורף, ומזכיר לכל אחד שהוא שם, מחכה לו.

המוות הרע, האכזר, הלא הוגן.
 

האמנם??? האם באמת זה המוות שמאיים על חיינו?
 

ועוד נחזור לזה, אבל בינתיים בחזרה לחדר ולבן העגום.
 

הוא מסביר לי שלא רוצה להפרד מאנשים שאוהב, הוא משתמש במילים "לא פייר", וניכר שהוא קצת כועס על איזה אלוהים של...

8.1.2018

סערה חורפית, סופה של ממש, לזה הכינו אותנו כל השבוע. והנה יום שישי הגיע, ואני לובשת חולצה ומעליה סוודר, ומעיל קל, בלי כפפות. ללא כובע. ככה, מעורטלת כמעט מול כוח עליון. יוצאת ליום הורים בכיתה של הילד. מיד כשנטרקת הדלת, אני תוהה אם התחילו גלי החום (ועודני צעירה רק אתמול נולדתי) או שזאת ממש לא סערה. זה יום חורף סטנדרטי. לפי הסטנדרט הישראלי.
 

אני זוכרת את עצמי בחורף כילדה, חוזרת מבית הספר, בגדיי נספגים מים ואני נאבקת במטרייה. וכשאני מגיעה, אמא מייבשת אותי ואני מתיישבת לאכול ארוחה חמה, ומכינה שיעורים.

היום, חצי מהילד...

20.11.2017

היא הגיעה אלי לקליניקה לשיחות שנוגעות במיקוד הקריירה שלה.

אישה צעירה בשנות ה- 30 המאוחרות של חייה. נעימת מראה. שאפתנית מאד. לוקחת אחריות על בחירותיה. בוגרת. מפוכחת. עדינה. אינטליגנטית. אישה שממוקדת מאד ברצונותיה, מחזיקה בניסיון ניהולי בכיר ומרשים.

בשלב די מוקדם התגלתה תפישתה הבסיסית את עצמה: "אני לא מספיק טובה".

באימון לא שואלים איפה לראשונה הרגשת ככה? מי גרם לך להרגיש ככה? איך היתה מערכת היחסים עם אבא או עם אמא? לא כי זה לא ראוי ואין לזה מקום. פשוט כי לאימון יש תכלית אחרת.

אז הסברתי לה שיש לנו קולות בתוכנו ששומרי...

19.11.2017

אנחנו נוסעים למפגש משפחתי במסעדה. נכנסים לחניון והשומר מנחה אותנו במבטא כבד. כשמתגלגלים הלאה, אני מחקה את מבטאו בחן ובקלילות, וסופגת טרוניה מיהלי: "זה לא יפה שאת צוחקת עליו". אני מסבירה שלא צוחקת, סתם.. מחקה.. בקלילות (ואף בחן). אבל הטיעון והקלילות נדחים: "הוא היה נעלב אם היה שומע אותך".

בן מחזק את אחיו הצעיר "נכון, זה באמת מעליב. אם נגיד היו אומרים  לאנה מילים ברוסית (ילדה מהכיתה, שם בדוי ד.ר) היא הייתה נעלבת בטוח".

אני מודה ומתנצלת ומסכימה. באמת זה מעליב להתחקות ככה, למרות הקלילות וזה.

בינתיים, יוצאים מהאוטו ו...

Please reload

© 2023 by Closet Confidential. Proudly created with Wix.com

כל הזכויות שמורות לדנה רגב